<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף יב.</h2>
גם מנהג (ל)כל ישראל [שלא] יצא אדם בלא מנעלים ובלא טלית או בלא סרבל וגלימא ומשמע כי ל[זכור יום ה]שבת נהגו כן שלא ישכח יום השבת ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ועל זה חטא מקושש שלא נהג(ו) כמנהג הזה ויצא בלא טלית ולא היה עליו אות, ועל כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית דכתיב למען תזכרו וגו'.
<h2>דף יט.</h2>
ואין מביאין כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדר מפני חשד שלא יאמרו בחולו של מועד עשה זה האומן, ואפילו אומן גוי אם עשה בשליחותו אסור דהכי דאמרינן במסכת מועד קטן, [י"ב ע"א] מקבלין קבולת במועד וכו' אמר' התם זה הכלל כל דבר שהוא עושה אומר לגוי ועושה, כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, וכל שכן שאין לקנות מנעלים או כיוצא בהן בחולו שלן מועד משום דפרקמטיא היא שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב, וקל וחומר השתא חולו של מועד דקיל אמרי' שליחו של אדם כמותו, שבת דאיסור סקילה לא כל שכן, שמעינן מיהא דאסור לומר לגוי הולך לי מפתח זה ממקום למקום דרך רשות הרבים ולא יאמר לעבדו או לשפחתו או לשום גוי בעולם הבא לי כלי מבית האומן, ולא יאמר אפילו מערב שבת לך בשליחותי לכרך פלוני למחר בשליחותי אפילו קצץ דקציצה לא מהניא שיזכור שיעשה מלאכה בשבת, וכי אמרינן דקצץ מהני היכא דלא הזכיר לו שיעשה בשבת כלום, ורבי' אפרים זצ"ל והרב רבינו משה אבן מימון זצ"ל מסייע אותי בכך ובהלכות שבת אביא ראיותיו.
<h2>דף כא:</h2>
ועל מה שנהגו הנשים שלא לעשות שום מלאכה משעת הדלקתן עד שעת כביתן כתב הרא"ש ז"ל הטעם כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה, ועוד שמא יכבה הנר האחר שישתמשו כנגדו ועל כרחם יכשלו להשתמש לאורה.
<h2>דף כג:</h2>
וכתוב בתנחומא כל מילי דשבת כפול. שני כבשים. מזמור שיר. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שתי נרות כך כתב הר' אשר ז"ל.
<h2>דף כד.</h2>
תפלות חנוכה ופורים י"ח ברכות אלא שאומרים בהודאה על הנסים, ונהגו לומר כשם שעשית להם נס, שאע"פ שאמרו לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות פרשו הגאונים דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים ישאל, וכן נהגו בראש השנה וביום הכפורים.
<h2>דף כה:</h2>
ורחיצת פניו ידיו ורגליו בערבי שבתות בחמין חובה היא, וגם מנהג הוא להחליף כל שמלותיו, יזכור שהוא שבת כל עת שלבושו ויתר חגורו וישיר מפתחו וכיסו, ולא ישכח ויצא בהם, ומי שאין לו להחליף ישלשל בגדיו וזה אפשר בלא התרת חגורו, ולשון שלשול הוא כמו המשלשל דפנות ממעלה למטה, והרב ר' משה בר' יוסף היה אומר במה מדליקין תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדיו בערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף (היה אומר) הלכתא רבתא לשבתא.
<h2>דף ל:</h2>
ונהגו כל ישראל להדליק כל איש ואיש בבית הכנסת ביום הכפורים לכפר על אביו ועל אמו כי כבוד הש' יתע' וכן על כל באורים כבדו יי' אלו הפנסין אמ' הב"ה הדליקו לפני נר כדי שאשמור נשמתכם שקרויה נר. ועוד טעם אחר שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על אור היוצא מן העצים ומן האבנים אלא על אור שדלק ביום הכפורים להתר ולא לאסור ועל זה אנו מברכין עליו ועל שעשה מלאכתו בהתר ולא באסור, וכן נמי בעינן בכל מוצאי שבת אור ששבת מחמת מלאכתו אסור, ואין בין יום הכפורים לשבת אלא שביום הכפורים אין מברכין על אור היוצא מן העצים ומן האבנים ובשבת מברכין משום דאבריא במוצאי שבת, ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על אור הפנסין של בית הכנסת.
<h2>דף קיח:</h2>
ועוד כתב, נהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון ע"כ.
ועוד כתב שם מיחייבי כל ישראל לאכול שלש סעודות בשבת ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית וכו' וצריך לקבוע שלשתן על היין ושלשתן יבצע על שתי ככרות שלמות ויברך המוציא. ורבו דעות חכמי הגמרא כיצד הוא עושה וכו'.
ונהגו לומר ויכולו אחר תפלת ערבית של שבת מעומד, משום דכתיב ועמדו האנשים נמצא שעדות מעומד הוא. כת' במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה הרבה כדי שיהא מתוקן הכל, ושמור בצאתו כאדם המשמר אוהבו כשהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו עד זמן שיוכל לעכבו, ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום מן התורה ותוספת מדרבנן הוא עד לאחר צאת הכוכבים, על כן צריך החזן שלא יאמר ברכו עד לאחר צאת הכוכבים שהנשים מדליקות אחר ברכו מיד. וכן נהגו הקדמונים להקדים מאד בערב שבת שהוא מתוקן הכל קודם שקיעת החמה ומחשיכין הרבה מאד במוצאי שבת.
תפלות השבת ארבע תפלות הן. הראשונה מדבר מששת ימי בראשית, שניה משבת דמרה. שלישית משבת דסיני, רביעית משבת [ד]ימות המשיח, ומחיי העולמים. והאי דלא אמרינן סדר קדושה בתפלת יוצר מפני שנמהר לצאת ולאכול מהרה מפני כבוד השבת וחוזרין ואומרין אותו בתפלת המנחה. והאי דנהגו לומר ואני תפלתי וגו' במנחתא דשבתא ולא ביומא טבא, מפני שפסוק הזה תקנוהו לאומרו שרוב בני אדם עושין משתאות אחר סעודתם, ועל הענין הזה אמר דוד ע"ה ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, ואחריו ואני תפלתי וגו' ר"ל הן מתעסקין במשתה ואני מתעסק בתפלה תהיה לך לרצון ותענני באמת ישעך, או נאמר באמת ישעך אבל ביום טוב אין אומרי' שלא נהגו שיתפללו תפלת המנחה של יום טוב אלא סמוך לערב בתחלת מנחת חול וכבר נשלמה עת משתאות בעת ההיא, כך שמעתי. וכבר ביארנו לאחֵר תפלת ערבית להוסיף מחול על הקודש, כי חומר חיוב סקילה דבר גדול הוא, ועל כן אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי, כי טבריא יושבת בעמק וציפורי בהר. ואם חל יום טוב בשבת מברך מקדש השבת וישראל והזמנים, ונ"ב דלא מקרו שתים ואמרי' דאין חותמין בשתים. דהכי קאמר ברוך מקדש השבת והוא מקדשו ולא אנחנו אבל הזמנים לנותן רשות להקדישם ולא הזכיר הזמנים לקדשם בברכה אלא להודי' כי ברשותינו הוא לקבעם. וכן אפרש בואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות. ויש אומ' כיון דאמ' מקדש השבת וישראל והזמנים מלת מקדש מוסב על הכל ואחד הוא. או נאמר כי מקדש השבת וישראל אחד הוא, ונראין הדברים, דאמרי' לדעת כי אני יי' מקדשם, מנחה אחת יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ותפלות יום טוב כולן שוות, חוץ מתפלת מוסף מפני שהיו מקריבין ומוסיפין קרבנות, וצריכין אנו לאחר תפלת ערבית של יום טוב דאנן ידעינן בקביעא דירחא והראשון קדש, ויאפו ויבשלו ביום טוב על החול.
<h2>דף קיט:</h2>
ואחר ויכולו תקנו ז"ל שיאמר ש"ץ בקול רם ברכה אחת מעין שבע מפני שרוב העם באים בע"ש להתפלל שם ובתי כנסיותיהם הם רחוקים מהישוב ויש מאחרים לבא וכו' וכתוב בספר המנהגות דבבית חתנים ואבל דליכא האי טעמא לא אמרינן לה.
ורבי' סעדיה כתב שאין לאומרם לפי שאין לומ' של מוסף בתפלת שחרית, וכן כתב אבן הירחי ובעל המנהגות.
[כתב] הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל דבמוסף שבת לא כת' חטאת ואינו חטאת ולכך אנו אומ' רצית קרבנותיה, רצוי דבר של נדבה ורצון ואינו חובה. שלש שבתות הן. שבת בראשית, שבת של דורות, שבת של עתיד לבוא. ולפיכך אנו מחלקין ערבית שחרית ומנחה כגון אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד. אתה קדשת שבת בראשית, ישמח משה שבת דורות, אתה אחד שבת לעתיד לבוא.
